שרון נ' כל הצפון ידיעות תקשורת בע"מ ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעת לשון הרע אותה הגישה מורה לאמנות, אשר נקלטה לשנת הלימודים תש"ס כממלאת מקום, בחטיבת הביניים שבבית-הספר עמ"ל שבנהריה (להלן: "בית-הספר" / "עמ"ל").

אומר כבר עתה, ועל כך ארחיב גם בהמשך, כי הוכח בפני שהתובעת החלה ללמד בבית-הספר בניגוד להוראות תקשי"ר עובדי ההוראה האוסר העסקת קרובי משפחה באותו מוסד חינוכי, בעוד מנהלת בחטיבת הביניים בבית-הספר הינה אחותה, הגב' זהבה רונן.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעים 1-5 – עיתון "כל הצפון" ידיעות תקשורת בע"מ (להלן: "העיתון"), עורך העיתון, כתבת העיתון והעורכים הראשיים – זאת בהתאמה, בגין פרסום 3 כתבות, אשר לטענת התובעת יש בהן משום לשון הרע, וכן כנגד הנתבעות, 6 ו-7, אברמוביץ רבקה ואוצ'ניק ליאורה, מורות לאומנות בבית-הספר, וכנגד הנתבעת 8, הגב' חיה אקסלרוד, רכזת המגמה בחטיבה העליונה, זאת בגין מכתבים שכתבו לנמענים שונים במערכת ושאף צוטטו באחת מן הכתבות.

טענות הצדדים בקצרה

לטענת התובעת היא הגיעה ללמד בבית-הספר על רקע אי-שביעות רצון מתפקוד צוות האומנות בביה"ס והיא מונתה על-ידי כל הגורמים המוסמכים במשרד החינוך.

לגישתה, בכתבות ובמכתבים פורסמו דברים אשר עלולים היו להשפיל אותה בעיני הבריות או לעשותה לשנאה, לבוז או ללעג, בשל מעשים ו/או תכונות שיוחסו לה, וכן אף עלולים לפגוע במשרתה ומקצועה.

לטענת הנתבעים 1-5, הפירסומים אינם עולים כדי לשון הרע, ולחילופין חוסים הם תחת ההגנות של אמת הפרסום ותום-הלב. לטענת הנתבעות 6-8, אין באמור במכתביהן לשון הרע, ולחילופין חוסות אף הן תחת ההגנות שבסעיף 15 לחוק.

האם בלשון הרע עסקינן? המסגרת המשפטית

בתביעת לשון הרע, על כפות המאזניים עומדים שני ערכים מתחרים, הזכות לשם טוב מחד וחופש הביטוי מנגד.

כבוד השופט ברק תיאר את חשיבות שם האדם בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פד"י מג(3) 840, 856

במילים הבאות:

"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס

אחר".

כמו כן, הוסיף כי זכות זו של אדם לשמו הטוב מהווה ערך מורכב ומקיף ה"כולל בחובו בין השאר את האינטרס לכבוד אישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני אדם. הוא משתרע על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם מן הסובבים אותו".

מנגד, עקרון חופש הביטוי הוכר כעקרון על הבא לאפשר ליחיד להגשים עצמו, לסייע בחשיפת האמת, ולהבטיח משטר דמוקרטי תקין המבוסס על חילופי דעות. על עקרון זה נאמר כי הינו זכות יסוד חוקתית של כל חברה מתוקנת ממנה נגזרות יתר החרויות (בג"צ 75/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז, 871).

בעבר, רווחה הגישה כי אין להעדיף מראש את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, אף שהנפגע משמש בתפקיד ציבורי והפרסום נוגע לעניין ציבורי. עם השנים תפסה את מקומה הגישה לפיה אמנם אין לחופש הביטוי מעמד של זכות על, אך ראוי להקנות לו יתר משקל כאשר מדובר בפרסומים בעניין ציבורי הנוגעים לאנשי ציבור (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607).

כן ראה דבריו של השופט ברק בפרשת אבנרי נ' שפירא לעיל:

" גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי.

...